נשל הנחש, שנותר מאחור כשארית בתהליך גדילתו והתפתחותו, הוא הקפאה של העבר והטבעה שלו בחומר. כל קשקש, כתם או סימן מתקבעים על העור המתקלף, נשארים כרוח רפאים או כזיכרון מוחשי של הנחש ושל מהלך חייו. הנשל נותר מאחור, בעוד הנחש שוכח ממנו ומתקדם הלאה, כמו תיעוד של רגע הצמיחה והטרנספורמציה, הנזנח בצד הדרך. לנחש אין צורך בנשל. הוא קליפת חיים ישנה, שהגוף אינו זקוק לה עוד; שארית מיותמת וכביכול חסרת משמעות, אך למעשה מספרת הרבה: מי היה הנחש, מתי התנשל ובאילו תנאים. היא עדות, לעיתים העדות היחידה, למה שהיה ועבר. הנשל הוא שארית, המחזיקה בתוכה הן את חוסר נחיצותה והן את חשיבותה התיעודית הרבה. את השארית ניתן למצוא גם בגוף האנושי בדמות צלקות, קילופי עור, קמטים – כל אלה הם רישומים של זמן, של פציעה, שינוי וזיכרון של מה שהיה ואיננו. גם בחברה מתגלם הנשל: בזיכרון הקולקטיבי, בטראומה, בפולקלור, בשפה—כולם שיירים של תמורות תרבותיות ואירועי מפתח קולקטיביים. השארית מציבה אפשרות לראייה כפולה: מצד אחד, היא מושלכת כדבר-מה שאין עוד צורך בו, ומצד אחר – היא השריד היחיד של הדבר עצמו.
   העבודות בתערוכה משתמשות במדיום הרישום כדי להטביע על הנייר זיכרון או התרחשות, דבר שחלף, והרישום הוא השארית שלו, זו שהייתה יכולה להיות מושלכת לצד, אך במקום זאת משמשת כהנצחה של אותו רגע, ושל מי שהיינו בו. בפרקטיקה האמנותית ומעבר לה אנו רואות בשארית לא רק את מה שנותר, אלא גם את מה שיכול היה להתפתח. פעולת הרישום – כפעולה גולמית, גופנית, חומרית – מותירה על הדף לא את מה שהתרחש בפועל, אלא את מה ששרד. הקו שנחרט אינו היד שזזה, אלא הסימן שהותירה אחריה. הרישום מטביע חותם בנייר; רגע, מחשבה, אירוע או תנועה שהייתה ואיננה.

 

The snake's slough, left behind in the process of its growth and evolution, is a preservation of the past, its imprint cast in matter. Every scale, stain, or mark is fixed on the peeling skin, remaining as a phantom or tangible memory of the snake and its life. The slough is abandoned and forgotten as the snake carries on—a record of the moment of growth and transformation, dropped in passing by the roadside. The snake has no need for the slough; it is a discarded shell, no longer required; an orphaned, seemingly meaningless relic, yet rich with information: who the snake was, when it shed, and under what circumstances. It is evidence, often the only evidence, of what once was. The slough is a remnant, holding both its own dispensability and its great documentary value. Residue can also be found in the human body, in the form of scars, peeled skin, wrinkles—all of them records of time, injury, change, and memory of what was and is no longer. In the social sphere, too, the slough reveals itself through collective memory, trauma, folklore, and language—remnants of cultural transformations and collective key events. The residue poses the possibility of double vision: on one hand, it is discarded as no longer necessary; on the other, it is ultimately the only remaining trace of the thing itself.
The works in the exhibition employ drawing to imprint memory or an event onto paper—something that has passed, and the drawing is its residue; what might have been cast aside instead becomes a commemoration of that moment, and of who we were in it. In artistic practice—and beyond—we see the remnant not only as what endured, but also as what might have evolved. Drawing, as a raw, physical, material act, leaves on the paper not what actually occurred, but what persisted. The engraved line is not the hand that moved, but the sign it left. The drawing imprints a mark on the paper; a moment, a thought, a gesture, or an event that has ended but still lingers.

 

جلد الثعبان المنسلخ، الذي يُترك وراءه كبقايا في طور نموه وتطوره، هو تجميد للماضي وختمه في المادة. إنها بقايا تحمل في طياتها عدم ضرورتها وأهميتها التوثيقية في آن واحد – فكل حرشفة، بقعة أو علامة تثبت على الجلد المتقشر، كشبح أو كذاكرة ملموسة. تستخدم الأعمال في معرض "بقايا" وسيط الرسم لدمغ ذكرى أو حدث على الورق؛ يترك الرسم بصمة على الورق؛ لحظة، فكرة، حدث أو حركة كانت ولم تعد.